www.ben-shachar-family.022.co.il
משפחת בן שחר
יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  

הנני מנסה לרשום את כל פרטי המסע מאז שעזבתי את א"י עד שזכיתי לראות את פני הקודש - כ"ק אדמו"ר שליט"א {נבג"מ זי"ע} כפי שכבר כתבתי, הייתי בחג הסוכות אצל קרובים בת"א. התפללתי בביהכנ"ס חב"ד שברח' נחלת בנימין, שם קבלתי גם את ברכותיהם הלבביות של אנ"ש והתמימים יחיו וכן את איחולי החברים לדרך צלחה. במוצאי החג יצאנו מת"א בטקסי מיוחד לשדה התעופה בלוד. לאחר שעברנו את בקורת הגבולות וכו' הננו מחכים להוראה לעלות למטוס. מחכים כבר למעלה משעה והנה מודיעים כי הטיסה נדחית למחר בבוקר וזאת בגלל משאלתם של הטייסים שלא לצאת לטיסה בשעות הלילה. מפח נפש ואכזבה כבר בתחילת הדרך. בלית ברירה חוזרים לת"א. הלילה עבר עלי בנדודי שינה, ועם אור בוקר הלכתי להתפלל ולקיים את מצות נטילת לולב. ביום רביעי י"ז בתשרי בשעה שמונה בבוקר עוזבים את ת"א בדרך לשדה התעופה. ההכנות ליציאה למטוס הן הפעם קצרות. אני יושב כבר במטוס, ונפרד בהתרגשות מההורים, מאחיותיי ומאחי שעלו למטוס ע"מ להפרד ממני, והדלת של המטוס נסגרת. דקות ספורות לאחר השעה 11 החלו ארבעת המנועים לפעול והמטוס זז ממקומו ונכנס אל מסלול ההמראה. מאותה עת שעליתי למטוס עד שהוא החל לזוז ממקומו, היתה לי האפשרות לראות דרך החלון, את הורי ומשפחתי שעמדו לא הרחק מהמטוס ונפנפו אלי בידיהם. לאחר נסיעה מהירה על הקרקע, ניתק האוירון מהארץ והתרומם אל על. ההתרגשות הולכת וגוברת ואני כבר מתמלא געגועים להורי ובני משפחתי שאך לפני דקות ספורות נפרדתי מהם. יודע אני שאין זה נאה לבחור "רציני" כמוני לעסוק בעניני רגש, אך כל זה לא מועיל ואני מקבל עלי את "הדין". התחנה הבאה תהיה באתונה ולא בקהיר, וזאת בגלל החשש למחלת הכולירע שהתפשטה במצרים, ולכן משנים את מסלול הטיסה ובמקום לטוס לקהיר כרגיל, טסים הפעם לרומא דרך אתונה. ויסעו ויחנו הטיסה מעל הים התיכון הייתה מעניינת בגלל מזג האויר היפה ששרר באיזור. הים נראה לעינינו כיריעה כחולה המתפשטת ללא גבול. טסנו מעל לעננים שנראו בעינינו כצפרים עפות,ולאחר טיסה של שלש שעות, ראינו את איי יון אשר ברובם הגדול הנם סלעים מחודדים המתנשאים כלפי רום שמים. בשעה 2.30 אחה"צ אנו נוחתים בשדה התעופה שבאתונה. עם רדתנו מהמטוס הרגשנו כבר את שינויי מזג האויר שבין א"י לבין יון. לעומת השמש החמה ומזג האויר הנעים שבא"י, נשבה כאן רוח קרירה במקצת, רוח אשר אין דוגמתה בא"י בעונה זו של השנה. הנוסעים מובאים לאולם המסעדה, ואני מוציא מהתיק את הצידה לדרך שיש לי מהבית. בגלל אי שליטתי בשפה זרה אינני מבין את ההוראות וכו' ואני עצמי מרגיש שלא בנוח, ולכן נצמדתי לאחד הנוסעים השולט בשפה האנגלית והנוסע אף הוא לארה"ב. מאוחר יותר מתברר לי שהוא אחד מהעיתונאים הבכירים של העתון "דבר" הנוסע לסקר את דיוני עצרת האו"מ שעסקה אז בשאלת חלוקת א"י למדינה יהודית וערבית. בשעה 5 אחה"צ אנו ממריאים מאתונה בדרכנו לרומא, ולאחר טיסה של שלש שעות הגענו לשדה התעופה שברומא בשעה שמונה בערב. הטיסה מעל הבירה האיטלקית היתה מעניינת מאד, במשך כמה דקות ראינו מתחתנו ים של אורות נוצצים, אפשר היה להבחין בכלי הרכב השונים השולחים קרני אור בנסיעתם ברחובות העיר, הפנסים שהאירו את הרחובות נראו בעינינו כרצועות אור ארוכות. משדה התעופה שלחתי מברק הביתה שהגעתי בשלום לרומא. סבורים היינו שלאחר המתנה של כמה שעות נמשיך בטיסה, אך שוב אכזבה. הטייסים אינם מוכנים לעזוב את רומא בשעות הלילה. שעות רבות סובבנו בעיר במכונית של חברת ט.וו.א. עד שמצאנו מקום ללון, כי בתי המלון שבעיר היו תפוסים ברובם וקשה היה למצוא מקום לכל הנוסעים, על כן נאלצו לפזר את הנוסעים בכמה בתי מלון לשם לינת לילה. כמובן שמתפעלים מהיופי שיש בעיר הזו, ובפרט אחד כמוני שזו לו הפעם הראשונה לצאת לחו"ל. אני ועוד שנים מהנוסעים סודרנו במלון "מריני", חדרי היה גדול ויפה עם כל הסידורים המודרניים. שכבתי לישון ב 1.30 אחר חצות, ובשעה 6.15 בבוקר העיר אותי צלצול הטלפוןשהיה סמוך למטתי והודיעוני שעלי להיות מוכן לנסיעה אל שדה התעופה. לפני שעזבתי את בית המלון, הספקתי לברך על האתרוג והלולב שלקחתי איתי מא"י. בשעה 6.45 אנו נוסעים לשדה התעופה של רומא. בסביבות שדה התעופה אפשר היה עוד להכיר את החורבן וההרס שגרמו בנות הברית בהפצצותיהם הקשות במלחמה האחרונה, שורות בנינים ממשלתיים וצבאיים נהרסו, וחורבותיהם העלו כבר עשבים.הטיול ברחובות רומא אף הוא בא לסיומו ואנו מגיעים לשדה התעופה. מכאן ואילך מתחילה פרשת ויסעו ויחנו, אשר מצד אחד מביאה אותי למריטת עצבים מאחר ואני מעונין להגיע מהר יותר לניו יורק, אולם מצד שני ניתנת האפשרות לראות מקומות יפים ומראות נוף מקסימים. בשעה טובה ממריאים מרומא בשעה 10 בבוקר יום ה' י"ח תשרי בדרכנו למדריד, לאחר שהספקתי לשלוח גלויה להורים אשר בודאי ישמחו לקבל אותה. הגענו למדריד כעבור חמש שעות טיסה. כל הזמן טסנו מעל לעננים סמיכים שנראו כהרים ענקיים מכוסים בשלג. מאחר ומסלול הנחיתה היה תפוס, נאלץ מטוסנו לחוג מספר פעמים מעל העיר, וזה השפיע לרעה על כמה מהנוסעים שסבלו מהתנודות החזקות של המטוס. הנוסעים לא הורשו לרדת מהמטוס, בגלל זה שאנו באים מא"י הקרובה למצרים אשר בה קיימת כעת מחלת החולירע. קבלנו ניר כתיבה ומעטפות, ובשבתי במטוס כתבתי מכתב להורים, וחב' ט.וו.א. הבטיחה לשלוח את המכתבים לתעודתם. בשעה 4 אחה"צ עזבנו את מדריד בדרכנו לליסבון (בירת פורטוגל) . לליסבון הגענו כעבור שעה וחצי, ולאחר שהייה קלה בשדה התעופה המפואר ביופיו, אנו עוזבים את ליסבון בשעה 6.30 אחה"צ בדרכנו לאיי האזורים שבאוקיינוס האטלנטי, לשם הגענו בשעה 12 בלילה. בבניני שדה התעופה הבנוים מעץ קבלנו קפה ושאר משקאות. עייפים ורצוצים הסתובבנו אנה ואנה כדי להפיג שינה מעינינו. בשעה 2 לאחר חצות עלינו למטוס, והטייס הראשי מוסר לנו את תהליך הטיסה שאנו עומדים לטוס כעת, הטיסה הזאת - אומר הטייס - תהא הארוכה מכל הטיסות שטסנו עד כה. עד התחנה הבאה יהא עלינו לטוס כתשע שעות כאשר רוב הטיסה היא מעל לים. כל נוסע קבל כרית ושמיכה כדי שנוכל לישון בדרך הארוכה. הצלחתי להרדם לכמה שעות, וכאשר התעוררתי כבר זרחה השמש. לאחר הטיסה הארוכה והמשעממת הגענו לשדה התעופה ב גנדר (ניופאונלנד* ביום ששי י"ט תשרי בשעה 11.15 (לפי שעון א"י). הקור העז השורר שם מקפיא את הדם שבעורקים. אנו תושבי ארץ ישראל לא רגילים לקור כזה ובפרט שגם הלבוש שלנו לא מתאים לאקלים כזה, ואנו עושים את דרכנו מהמטוס בריצה עד שנכנסנו לאולם המפואר של שדה התעופה. באולם החם והנעים היתה לי האפשרות להתפלל תפילת שחרית ולקיים מצות נטילת לולב. והנה, עם סיום התפילה, מזדמנת לי פגישה נרגשת עם יהודי מוכר, הלוא הוא ר' ישראל יוסף שניאורסון (ז"ל) מכפר הרואה, העושה אף הוא את דרכו לארה"ב, ובגלל תקלה במטוס בו הוא נוסע, עליו להתעכב כאן כמה שעות. ר' ישראל יוסף מוציא מתיקו את הטלית ומתחיל להתפלל ואח"כ בתפילת ההלל עושה הוא את הנענועים מבלי לשים לב לכל ההמולה והתנועה של הנוסעים באולם הגדול הזה. לאחר התפילה ניגש אליו יהודי שנראה היה לי כיהודי דתי) אך מתברר, עם הרבה רגש נחיתות( והוא אומר לר' ישראל יוסף: מדוע אתה חייב להבליט את יהדותך בין כל כך הרבה גויים, האם אתה חייב להתפלל דוקא כאן, כדי שהגויים יוכלו להצביע עליך ולראות עד כמה אתה משונה מהם, ובפרט כאשר אתה נוטל את הלולב ועושה בו תנועות משונות ? דברים כאלו לא עושים בפרהסיא ! ר' ישראל יוסף עונה לו בקול שקט אבל בתוקף : אתה רואה, הנה הולכות ומתקרבות לכאן שתי נזירות בתלבושתן המיוחדת המבליטה אותן משאר הנוסעים הנמצאים כאן. הנזירות הללו אינן חושבות שבגלל זה עליהן להתבייש היות וזוהי המסורת שלהן, ואילו אני חייב כן להתבייש - לפי דעתך - ביהדות שלי ובקיום המצוות שניתנו לנו מהקב"ה ? ! יהודי זה עזב את המקום ללא אומר ודברים. כפי הנראה, לא ציפה ל"מקלחת צוננת " כזו. כעבור שעה קלה מכריזים ברמקול, כי על נוסעי מטוס ט.וו.א. הבא מלוד, לעלות למטוס לקראת טיסתם לניו יורק. נפרדתי מר' ישראל יוסף שנשאר לחכות למטוס אחר. בשעה 12 בצהרים עזבנו את גנדר בדרכנו לתחנה האחרונה - ניו יורק. כשעתיים לפני שהגענו לנ.י. נראו לעינינו חופי קנדה וכעבור שעה אנו טסים כבר מעל אדמת אמריקה. בטיסה זו שהיא האחרונה לפני הנחיתה בשדה התעופה של ניו יורק, עושים כבר את ההכנות לקראת הנחיתה, ובין השאר יש צורך להיפטר מדברי המאכל שברשותי מאחר ולפי חוקי ארה"ב אסור להכניס למדינה דברי מאכל וכן פירות שונים, ולכן עלי להשאיר במטוס גם את האתרוג שברשותי. הטיסה הארוכה מסתיימת עוד מעט, אך נדמה כי הזמן זוחל ואני כבר מחכה לרגע שבו אוכל להפגש עם חבריי המחכים לי בודאי באולם היציאה. הנה רואים כבר את שדה התעופה, והמטוס עומד לנחות בכל רגע. גלגלי המטוס נוגעים כבר בקרקע וכעבור זמן לא רב עוצרים ודלת המטוס נפתחת. הנה נחתנו בשלום בשדה התעופה "לה גרדיה" שבניו יורק, בשעה 11.45 לפי שעון נ.י. (שעה 6 בערב לפי שעון א"י ). כך הגענו בעז"ה לארה"ב כעבור 55 שעות מאז שעזבנו את ארץ ישראל. ה ס ג ר ב " א י ה ד מ ע ו ת " הנוסעים מועברים לאולם צדדי ולא לאולם המרכזי אליו באים כל הנוסעים. בתחילה לא ידענו את הסיבה לכך, אך עד מהרה התברר שכל הנוסעים שבאו במטוס הזה נתונים תחת שמירה. אני רואה שפקידים נכנסים ויוצאים, רושמים שמות וכו'. היות והאנגלית אינה שגורה בפי, הרי כל זה מוסיף אצלי מבוכה לא קטנה. אולם מיד אנו מקבלים הסבר להתנהגות הזו ומתברר לנו מהי הסיבה ל "קבלת פנים" מוזרה שכזו. במספר מדינות שבמזרח התיכון, ובכלל זה מצרים, קיימת מחלת החולירע, ועל כן כל הבא ממדינות אלו חייב לקבל חיסון מיוחד, אם ברצונו להיכנס לתחומי ארה"ב. ואכן כל נוסע לפני עלותו על המטוס עליו להצטייד בכרטיס חיסונים, אולם מאחר שבשבוע שחלף פרצה במצרים מגיפה (וזו היתה גם הסיבה לשינוי מסלול הטיסה שלנו, שבמקום לטוס לרומא דרך קהיר, טסנו לרומא דרך אתונה) לא הסתפקו שלטונות ההגירה בחיסון שיש לכל נוסע, אלא מבקשים להכניס את כל הנוסעים להסגר באי הנקרא "אליס איילנד" או כפי שהוא מכונה בפי המהגרים - "אי הדמעות", ובמשך מספר ימים יתברר אם אין אנו נגועים (ח"ו) בחולירע. לטענתנו כי בכלל לא עברנו את מצרים,לא התייחסו, היות שקבלו הוראה לעכב את כל הבאים מהמזרח התיכון ולאו דוקא ממצרים. בינתיים מקבלים הנוסעים חיסונים נוספים וכן כל האנשים שבאו במגע אתנו מקבלים חיסונים, כי מי יודע איזו "פורענות" מיועדת לארה"ב הגדולה בגלל קומץ קטן של נוסעים שבאו מארץ ישראל. הסיפור הזה בא עלי כמהלומה. קוויתי להיות אצל הרבי עוד לפני ראש השנה, אך לא עלה בידי, והנה חשבתי שלכל הפחות אצליח להיות אצל הרבי בשמע"צ ושמחת תורה, ולשם כך שלמתי טבין ותקילין וקניתי כרטיס טיסה במקום להפליג באניה, וההבדל במחיר הוא גדול מאד, ואת כל זה עשיתי כדי להיות לכל הפחות בימים האחרונים של חגה"ס במחיצתו של הרבי, ופתאום מפח נפש שכזה. אני מנסה - בעזרת מתורגמן- להסביר ולהתחנן כי יאפשרו לי להגיע למחוז חפצי, אך ללא הועיל, וכפי שאמר לי מישהו : בענינים כאלו אפילו נשיא ארה"ב אינו יכול לעזור. כל כך מקפידים הם בנושא הבריאות של תושבי המדינה והם מאד רגישים לכל דבר העלול לסכן את בריאות התושבים, אעפ"י שהסכנה לפגיעה היא מינימאלית. דומה הייתי לציפור הנתונה בכלוב החפצה לעוף לעולם הגדול, אך אין שום סיכוי לכך. נפשי עלי מאד עגומה נוסף על הרעב שהחל להציק לי, היות ואת המזון שהיה ברשותי, זרקתי לפני שעזבנו את המטוס. לפני שאנו עוזבים את המקום, מסרתי לאחת הפקידות סכום כסף על מנת שתשלח טלגרמה להורי, כי הגעתי בשלום. אנו מוסעים במכוניות המלוות בשוטרים בלבוש אזרחי, אל נמל קטן ועולים על ספינה המעבירה אותנו ל "אליס איילנד" . שכניי במכונית מעירים את תשומת לבי אל הבנינים הגדולים והגשרים שבדרך, אבל אני אינני מסוגל לראות ולהתפעל מכל זה. מצב רוחי אינו מאפשר לי להנות כעת מדברים אלו. אני מבחין שכמעט כל הנוסעים אינם מודאגים מכל "העסק" הזה. "נהיה כאן כמה ימים" - הם אומרים - "וניהנה מפנסיון מלא על חשבון הדוד סם", אך עבורי יהיו ימים אלו - ללא ספק - ימי עינויים, וזאת נוסף על הבעיה של "מה נאכל". מגיעים אל האי ואנו משוכנים בבנין הדומה לבית חולים. שם מקבל כל אחד חדר נפרד, ולאחר כמה שעות החלו בבדיקות שונות. את התוצאות יקבלו כעבור שלשה=ארבעה ימים, ובינתיים - פנסיון על חשבון ממשלת ארה"ב. אני נאלץ להסתפק בלחם וביצים, ואילו האחרים ממש מתענגים להיות כאן.( אגב, נודע לי אח"כ שגם בלחם קיים חשש שמא לא היה כ"כ בתכלית ההידור ). מה אומר ומה אדבר. הימים הללו היו בשבילי ימים שקשה לשכוח אותם. ההשגחה העליונה היא שהביאה אותי לכאן. כיום אינני מסוגל לדעת את הסיבה לכך, אולי בעוד שנים אעמוד על כך, אך בינתיים ראיתי בה גזירה או אולי ביטוש כללי ושבירה לפני שהנני עובר את הסף של קדש הקדשים בליובאוויטש. בכל אופן כאשר אני כותב את השורות הללו, עדיין אני נתון תחת הרושם של ה"בילוי" שלי ב "אי הדמעות" לפני ימים ספורים. שהיתי שם כמה ימים בימי חול המועד סוכות ללא אפשרות לקיים מצות ישיבה בסוכה או מצות נטילת ד' מינים. הנה באה שבת המלכה, שבת חוהמ"ס, ואני עדיין נתון בהסגר. מתהלכות שמועות, כי ביום ראשון אפשר כבר להשתחרר מאחר ותוצאות הבדיקות הן טובות, אולם מאחר ויום ראשון הוא יום המנוחה בארה"ב ומשרדי הממשלה סגורים, אין אפשרות לערוך את הרישום של הנכנסים למדינה, בדיקת הדרכונים והוויזות וכו'. אך מאידך גיסא ישנה סברא האומרת, היות שבאנו למדינה דרך האויר, ושדה התעופה כולל משרדי הממשלה במקום, עובדים שבעה ימים בשבוע, יש להחזיר אותנו לשדה התעופה ושם ייעשו כל הסידורים הדרושים לשם כניסה לארה"ב. אולם סברות לחוד ומציאות לחוד. ביום ראשון שהוא יום הושענא רבא, עדיין אנו נמצאים ב"כלוב" ששמו "אליס איילנד". שמיני עצרת ללא קידוש את חג שמיני עצרת שנת ה'תש"ח, הנני מקבל על אדמת "אי הדמעות". כמובן, ללא קידוש על היין או על חלות שלמות, אם כי אוכל לקדש את החג בתפילה, אשר לכל הדעות לא היתה אצלי תפילה חגיגית ביותר. למחרת בבוקר אנו מתבשרים כי בצהרים אנו עוזבים בשעה טובה את המקום ומשתחררים מההסגר שהוטל עלינו. אינני יודע מה לעשות, הלא חג היום ואיך אוכל לעלות על הספינה, מאידך, האם להשאר לבד במקום, ובפרט שאינני יודע את השפה. המחשבות מתרוצצות בקרבי, את מי לשאול ועם מי להתייעץ אין לי, ואני אנה אני בא. לאחר היסוסים והרהורים מצאתי "היתר", וכך עשיתי את דרכי יחד עם שאר הנוסעים בספינה שעזבה את האי והגיעה כעבור שעה לנמל בניו יורק. במשרד ההגירה החתימו את הפספורטים שלנו, וכאשר נדרשתי לחתום בחתימת ידי, הסברתי - איכשהו - לפקיד כי אינני חותם, היות והיום אצלי הוא יום "הולי דיי", כלומר יום קדוש -יום חג. והפקיד הואיל לחתום במקומי. ובכן עברתי גם את זה ואני נמצא על אדמת אמריקה, אך מה עושים כעת ? השעה היא אחר חצות היום ועד שיחשיך היום יש לחכות עוד כשבע שעות. אני רואה את עצמי עדיין כבן ארץ ישראל שבא לחו"ל שנוהג כבן א"י לגבי יו"ט שני של גלויות, העושה את מה שעושה מחוסר ברירה, ולאור זה "פסקתי דין" לעצמי, והוא שאחכה כאן עד שיחשיך היום ואז אזמין טקסי שיסיע אותי אל דודי הגר אף הוא באיסטערן פארקוויי, לא הרחק מביתו של הרבי שליט"א {נבג"מ זי"ע}, שם אניח את חפציי ואלך מיד אל הרבי ובודאי עוד אספיק להגיע אל ההקפות של ליל שמחת תורה. ואכן כך עשיתי. שבע השעות שחכיתי ליד הנמל ארכו עלי כשבעה ימים, ועד שזכיתי לראות השקיעה ועד שהיה כבר חושך מוחלט, פקעה סבלנותי, ובינתיים מתקהלים סביבי מספר אנשים ותוהים על קנקני כאילו הייתי חיה שברחה מגן החיות... רק כעת מתברר לי שאכן הייתי בעיניהם יצור משונה, בחור צעיר עטור זקנקן קטן, אינו מדבר אנגלית וכו', דבר שלא היה מקובל בארה"ב ובפרט באיזורים ששם לא גרים יהודים. מחוגי השעון עשו את שלהם, וסוף סוף יכולתי לקבוע בוודאות שהלילה אכן הגיע. הזמנתי טקסי ואני מראה לנהג את הכתובת שאליה אני מעונין להגיע. נסיעה זו דומה היתה עלי כאילו קפצה לי הדרך ואני כבר מבחין ברחוב ששמו איסערן פארקוויי. עוצרים ליד הכתובת שמסרתי לנהג, אני מוריד את המזוודות ועולה לדירת דודי, אבל הבית סגור. בודאי הלכו לביהכנ"ס להקפות שמח"ת. הנני הולך ל-770 בלית ברירה אני משאיר את החפצים אצל שכן, והולך לכיוון המספר 770. עוד מרחוק אני שם לב לתנועה בלתי רגילה של אנשים ליד בית המואר מבחוץ. ואמנם כן, לא טעיתי, זהו ביתו של הרבי. נכנסתי לבית המדרש ואני שואל יהודי בעל הדרת פנים )שאח"כ נודע לי כי שמו הרב משה ליב רוטשטין, מזכירו של הרבי( על חברי נתן גוראריה שהגיע לכאן מספר חדשים לפני, שואלים לשמי ואני אומר להם, ומיד ידעו שאני מגיע זה עתה מ "אליס איילנד", חיש מהר התפרסם דבר בואי. (על היותי בהסגר ידעו כבר מתוך העתונות שפרסמה את שמות הנוסעים שנשלחו להסגר). חברי נתן גורארי' נמצא אותה שעה ליד דלת הכניסה לחדר בו היו אמורות להתקיים ההקפות של הרבי ומחכה לפתיחת הדלת על מנת לנצל את ההזדמנות ולהידחק פנימה, מאחר ולא כל אחד יכול היה להכנס באופן חפשי להתוועדות שנערכה לפני ההקפות וכן להקפות עצמן, ולכן חיכו להזדמנות של פתיחת הדלת בפני אנשים חשובים, וכאשר נמצאים כבר קרוב לדלת, מנסים אז להידחק יחד איתם. כאשר שמע נתן גורארי' שאני נמצא כאן, עזב את מקומו ושמח לקבל את פני. לאחר קבלת הפנים הלבבית ולאחר ההסבר על רגל אחת על הנעשה כאן, ירדנו לסוכה הגדולה שבחצר, ומה אני רואה - בראש השלחן יושב הרמ"ש חדב"נ של כ"ק אדמו"ר שליט"א [נבג"מ זי"ע] ומסביבו מצטופפים על ספסלים ושלחנות, עשרות רבות של צעירים ושומעים את דבריו בעניני החג. מחזה מרהיב זה הרשים אותי במיוחד. מסבירים לי, כי חדב"נ הרמ"ש שליט"א [זי"ע] מתוועד בכל ליל שמח"ת עם תלמידי הישיבה ורק אח"כ מתקיימת ההתוועדות של הרבי שבאה לפני ההקפות. להתוועדות זו נכנסים זקני החסידים ואורחים שונים המגיעים לכאן לימי החגים, וכן כל מי שהצליח לחמוק פנימה בשעת פתיחת הדלת למאן דהוא. מישהו, כנראה, העביר אל הרש"ג שליט"א - בשעה שישב בהתוועדות אצל הרבי- כי זה עתה הגעתי לכאן, ובשעה שאני עומד ומחליף רשמים עם חברי, הנני שומע שמכריזים את שמי ומבקשים ממני לעלות להתוועדות של הרבי הנערכת כעת לפני ההקפות. האמת היא שמאד חפצתי לראות כבר את תואר פני כ"ק אדמו"ר שליט"א [ נבג"מ זי"ע ], הלא לזה צפיתי זה זמן רב ולשם כך עשיתי את כל המאמץ הזה - כדי לזכות לרגע הזה והנה הוא הגיע. בכל זאת לא רציתי להכנס באותו ערב. עדיין הייתי לבוש בגדי חול, עדיין נמצאים בכיסי הארנק ומכשירי כתיבה, אך בעיקר הפריעה לי העובדה שעדיין לא הייתי מוכן לרגע הנכסף הזה, ולא רציתי להכנס אל הקודש פנימה ללא כל הכנה ולכל הפחות ההכנה הפשוטה ביותר והיא הטבילה במקווה, כפי שכל יהודי פשוט עושה זאת בטרם הוא נכנס לרבי. הבחורים ששמעו שקוראים לי ואילו אני אינני ממהר להכנס, לא יכלו להבין זאת. הייתכן ? הם תמיד נדחקים ליד הכניסה ומחכים שמא יתרחש הנס ויוכלו להכנס לפחות לרגע אחד, ואילו כאן מזמינים אותו להכנס והוא מסרב. אכן פליאה היא, אבל אני לא יכולתי ליישב את פליאתם ולא הייתי מסוגל לעשות דבר שלא תאם את רגשותיי.